סיפורו של גן

שעת שחר אפלולית ושקטה. אורות מכונית מבליחים מעל כביש האספלט המוביל אל שער הקיבוץ. ראשונים יוצאים לפעילות יומם חברי הקיבוץ העובדים במרחק, ולפניהם דרך ארוכה אל העיר. עוד מעט יאיר היום וגם שאר חברי הקיבוץ וילדיו יקומו אל יום פעילות נוסף – בין קירות חדר האוכל, המסעדות וחדרי המלון, או בתוך הכיתות, המשרדים והמחסנים.

בין ערוגות הנוי מופיעה דמות עטויה בחליפת-גומי צהובה, רוכנת אל מתזי ההשקיה ובודקת תקינותם. קול טרטורה של מכסחת הדשא נשמע מכיוון אחר. מישהו כבר עסוק באיסוף שקיות האשפה מהמכלים הקטנים המוצבים לאורך המדרכות. צוות עובדי הנוי מתחיל עבודתו בחוץ, תחת כיפת השמים, בשעה שקטה זו של טרם זריחה. מין תופעה שכמעט עבר זמנה – עובדי אדמה – בקיבוץ שרובו ככולו עסוק בהצעת מיטות לתיירים, בבישול ארוחות לעוברי אורח, במכירת משקאות קלים בדוכני המזון או בעבודות מנהל שונות, בצמוד לטלפון, למחשב, ובעיקר – למזגן.

גן שהוא קיבוץ – קיבוץ שהוא גן. מה קדם למה?

ההתחלה הייתה למטה, בין אפיקי הנחלים ערוגות ודוד, בהיאחזות הנח”ל שהוקמה ליד התל העתיק של עין-גדי. כחמש שנים עברו שם על ראשוני הקיבוץ, חלוצים של אמצע שנות החמישים, שעסקו בהתלהבות בבריאה יש מאין. כבר בחצר ההיאחזות החלו הניסיונות הראשונים של פיתוח גן לנוי – שיהיה יותר צל ליד הבית, ויותר ירוק בעיניים מול המדבר שמסביב – מלא הוד, אך סלעי, לוהט וצחיח. עם הקמת נקודת הקבע החל תכנון הגן לטווח מעט יותר ארוך. עשר שנים קדימה נחשבו נצח באותם ימים צעירים, והרבה הרבה עתיד היה להילמד מהניסיון בשנים הבאות. ולמרות כל הטעויות שנעשו, החל הגן לפרוח ולצמוח במהירות.

מה היה לנו שם על הגבעה? קרקע חוואר דלה, מלוחה וסלעית, שפע של מי מעיינות מתוקים מאד, חורף חם וקיץ לוהט, אוויר יבש והתלהבות נעורים שגייסה בעת הצורך גם מתנדבים ואורחים לחפירה ולסיקול, לשתילת דשא ולעישוב, לבניית טרסות ולסלילת מדרכות.

היעד היה ברור, כמו שנאמר: דשא רך שיעשה ירוק בעיניים ורך בטוסיק ועצים מהירי צימוח שיתנו צל של ממש. וכך היה – מול כל בית מגורים צמחה מדשאה שטוחה ושני צאלונים רחבי צמרת, שבנוסף לצל שפרשו על חזית הבית גם פרחו בנדיבות כמחצית השנה בפריחה אדומה מרהיבת-עין, שכמותה לא נראה באזור ים המלח עד אותם ימים. הוסיפו לרשימה עצי תמר, צמח התרבות המקומי עוד מימי-קדם, כמה מינים של עצי בר מקומיים, ערוגות וורדים ועוד אי אילו שיחים ופרחים – ויש לכם גן נוי המרחיב דעתו של אדם לאחר נסיעה ארוכה ומפרכת באוטובוס של אגד בדרך העפר המדברית מסדום, מרחק שעות ארוכות מבאר-שבע וממרכז הארץ (מי חלם על שעה ורבע נסיעה על כביש לירושלים?).

כל יום, אחרי העבודה הקשה בשדה (כל חבר היה ירקן, כך מתגעגע בנוסטלגיה שיר מקומי) היו החברה מוציאים אל הדשא את המגשים עם הקפה הטורקי, וכשנחה עליהם הרוח – גם את האקורדיון ואת המנדולינות, וזה היה השטח החביב והמקובל ביותר לבילוי בצוותא. ובלילה, בקיץ יכולתם למצוא חברים לא מעטים מוותרים על המאוורר או המזגן של החדר ופורשים סדין על הדשא ללינת לילה.

גן הנוי היה, כפי שבוודאי הבינותם כבר, מאד פונקציונלי. האמביציות הבוטניות, האסתטיות, התיירותיות והמקצועיות הופיעו בשטח רק שנים רבות מאוחר יותר.

סודו של הגן

אך מה מייחד את הגן בקיבוץ עין-גדי? צאו ושוטטו סביב-סביב לים-המלח. התחילו בחוף המערבי, הישראלי, ותמצאו בדרום מרכז מלונות מפותח עם תכנון וגינון והשקעה רבה בכסף ובעבודה, בקרו בשדות הירקות הפוריים, בחממות הפרחים ובבריכות הדגים של מושבי כיכר סדום, ובצפון – מטעי תמרים מהיפים בארץ, במצפה-שלם ובקלי”ה, כתמים ירוקים מקסימים המגוונים את אפרוריותו של הכביש, ושם גם מעיינות עינות צוקים (עין פשחה) שופעי המים, בשפיעה המביישת את ארבעה מעיינותיו הקטנים של נווה המדבר בעין-גדי, עברו לממלכת ירדן וסעו על כביש החוף המזרחי. עצרו בקניונים המדהימים של הנחליאל, של הארנון או של הזרד – שם צומחים באלכסון עצי התמר מתוך צוקי אבן החול מעל זרמי המים האדירים. בקרו בסאפי, נאת המדבר הגדולה מכולן, עם שטחי החקלאות המצמיחים ירקות, כרמים, פרדסים ומטעים לרוב.
אז מים טובים ואקלים מתאים יש סביב ים-המלח במקומות רבים, איך קרה שדווקא כאן, בעין גדי הקטנה, התפתח לו הגן היפה מכולם? את התשובה נמצא בגורם האנושי – באדם.

צוות הנוי נחשב מאז ומתמיד לענף-עבודה בקיבוץ, ממש כמו ענפי החקלאות, ענפי המלאכה והתעשייה, ענפי התיירות או ענפי השירותים לחברים. תפקידו היה לטפח את הגן המשותף – בין בתי החברים, בתי הילדים, מרכזי השירותים, חדר האוכל, ובקיצור – את כל חצר הקיבוץ, עד הגדר. ובעין-גדי יצרה ההצלחה הראשונית של טיפוח הגן הירוק, המנוגדת כל כך לנוף הצחיח שמסביב, גאווה וציפייה מצד החברים. גם אם לא נוסחו הדברים מעולם במילים – כנראה שברור היה לכולם כי אצלנו זה צורך בסיסי של קיום, ובלעדיו אין לנו בית. לעומת קיבוצים רבים, בהם ענף הנוי סובל תמיד ממחסור בכוח-אדם, והטיפול בגנים הוא מינימלי, בעין-גדי נוצרו סטנדרטים חדשים. למרות שלעיתים נשמעו קולות הגורסים כי אין לנו אפשרות להחזיק עוד צוות גננים כה גדול – התבסס לו צוות עובדי הגן, התרחב, רכש ידע מקצועי, התמיד, צבר וותק והפך חלק בלתי נפרד מהמקום.

זהו צוות של אמנים, ללא ספק. תמצאו ביניהם ציירת-פסלת, חובבי מוסיקה מושבעים, סופרת, אנשים שלמדו קולנוע וחינוך, והאמנות המשותפת של כולם היא הגננות. חלקם רכש הכשרה מקצועית בתחום זה, אך את הרוב רכשו ויצרו בעצמם בשנים הארוכות של ניסיון העבודה. הם יוצרי הגן ומטפחיו, להם מגיע שיר ההלל, ובלעדיהם הייתה גבעת החוואר שלנו צחיחה וחדגונית ככל הגבעות שמסביב. בשנים האחרונות הצטרפו לצוות גם עובדים מתאילנד, ובני משק צעירים המסייעים לצוות הוותיק והמקצועי בעבודתו.

הגן מעמיק שורשים

כיצד צמח הגן והתפתח עד הגיעו למצבו כיום? התחלנו, כאמור, בצאלונים, בעצי תמר ובמדשאות. עם השנים למדנו כמה עובדות בסיסיות: הצאלונים, אותם עצים יפהפיים, אדומי פריחה ועמוקי צל, נשתלו קרוב מדי לבתים, והם התפתחו לממדים כאלה, שענפיהם חדרו אל המרפסות ושורשיהם איימו על יסודות הבתים. סופות מזדמנות שברו והפילו ענפים עצומים שלהם, שצימוחם המהיר מדי לא תרם לחוסנם. העצים האלה זקוקים לגיזום אגרסיבי מדי שנה, וכתוצאה מכך צורתם מתעוותת. הצל החזק שמטילה צמרת העץ ועלעליו הנושרים לאלפיהם על הארץ החלו לנוון את הדשא שמתחת, ובקרחות שנוצרו היה צריך לטפל.

למרות יופיו של הצאלון ושאר תכונותיו הטובות, בחר צוות הנוי לנטוע פחות ופחות צאלונים בשנים הבאות, וגילה עצים רבים נוספים המתאימים לתנאי עין גדי: גקרנדות ומכנפים, מגוון גדול של דקלי-נוי מכל רחבי העולם, עצי באובב וחברים אחרים ממשפחת עצים מעניינת זו, וכל אלה משולבים בעצים השייכים לצמחיה הטבעית של נאת המדבר – כמו המורינגה הרותמית ופתילת המדבר.

הקרחות המוצלות שמתחת לצאלונים זכו לטיפול מקורי ויצירתי: במקום לוותר על הצמחייה שמתחת לעצים, נשתלו צמחים טרופיים הזקוקים להרבה צל ושאת הלחות הנחוצה להם אפשר לספק להם, אלה הצמחים הקרויים בלשון העם צמחי-בית: פוטוס, מונסטרה, קאלוקסיה, פילודנדרון ורבים אחרים, אשר מוכרים לכולנו מהעציצים בתוך הבית, אך בתנאי הגן של עין-גדי חלקם זוכים לקיים מצווה של מחזור חיים שלם, כולל פריחה ופרי.

פינות הצל הלחות האלה הנביטו במשך השנים גם זרעי פאפאיה, צאצאי עצי הפאפאיה הראשונים שנשתלו שם, ומאז ועד היום הם דואגים לעצמם, בעזרתן האדיבה של הציפורים, הבאות לנקר בפירות הבשלים בצמרות העצים, שם אין ידם של החברים מגעת, ושארית הפרי נושרת אל הסבך הרטוב והמוצל שלמטה וזרעיו נובטים בכיף להצמיח עצים חדשים.

עצי הפאפאיה יש להם סיפור משלהם: בשנים הראשונות, שנות החמישים, גידלו חברי עין-גדי פאפאיות כגידול חקלאי ניסיוני. במרוצת השנים נזנח גידולו של פרי זה – כנראה השוק לא היה בשל עדיין לקליטתו (ציבור עולי דרום-אמריקה וציבור חובבי מזון הבריאות היה עדיין מצומצם בגודלו). בשנות השבעים גידלה משתלת צמחי-הבית של עין-גדי שתילי פאפאיה עבור מטע צעיר של קיבוץ קל”יה. השתילים שנותרו מעיסקה זו נמסרו לחברים, שהיו מעונינים לגוון את גינת הנוי שליד ביתם. אלה הם אבותיהם של עצי הפאפאיה הרבים הצומחים בגן. הפרי צובר קהל אוהדים גדל והולך בין חברי הקיבוץ, וחלקם מתחרים בציפורים בהורדת פירות יפים מהצמרות באמצעות מוטות-קטיף, דוגמת אלה בהם השתמשנו לקטיף סברס בילדותנו.

שפע המים שבמעיינות מעולם לא היה בלתי-מוגבל, ולמרות הצטמצמות שטחי הירקות של הקיבוץ, היה לנו ברור כי לא לעולם נוכל להרחיב את הגן במתכונתו הנוכחית. הצוות חשב על אפשרויות אחזקת גן, הדורש פחות מים. חלק מהפתרון היה צמצום חלקו של הדשא בשטחו הכללי של הגן. חלק אחר של הפתרון היה חיפוש אחר צמחים, הדורשים פחות מים וטיפול. אלה היו השנים של שילוב מגוון גדול של צמחים ערבתיים-מדבריים ממקומות שונים בעולם, בעיקר מחצי הכדור הדרומי – צמחים אוסטרליים או אפריקאים. הניסיון גיוון מאד את גלריית הצמחים של הגן, והעשיר אותה בכמה מינים מקסימים ביופיים, כמו עץ הצרצידיום בעל הפריחה הצהובה (מקסיקו), שיחי הפאכיפודיום הפורחים בלבן והאדניום הוא ורד המדבר הפורח באדום (מדגסקר) או הקליסטמון (אוסטרליה) וכמובן מינים שונים של קקטוסים – צמחים המסתדרים לא רע עם מעט מים, אך, וזה לגמרי לא מפתיע, הם נראים הרבה יותר טוב ומתפתחים הרבה יותר מהר כאשר הם מקבלים השקיה נדיבה…

השנים האחרונות היו שנים של התבססות מקצועית ושל חלוקת הגן לאזורים המקבלים יחס וטיפול נפרד: מסלול לתיירים, הדורש טיפוח מיוחד בשתילה ובניקיון, בתוספת ספסלים מוצלים ושלטי הסבר, אזור המלון הדורש התאמה והכנה לעמידות, אזורי המגורים של הצעירים הנמצאים בלימודים או בצבא, ואת הגינון יש להמשיך ולטפח עד לקירות הבתים שלהם ממש, גן בית הקברות, הגן בפתח המרחצאות שלחוף ים המלח, ועוד ועוד.